22 / 64
ורד ישראלי
מטפלת אינטגרטיבית
מפגשים חווייתיים, טכניקות לשיפור מיומנויות
למידה, פיתוח כוח הרצון, חשיבה חיובית,
תרגול לפיתוח המודעות ויכולת שליטה
עצמית, טכניקות מלוות בתנועה, מגע
ומשחק.
03-9791798 052-4232295
d i y - i @ z a h a v . n e t . i l
למעלה מעשר
שנות נסיון
בתחום
מטפלתבהתמודדותעם לקויותלמידה, מיומנויות
מוטוריות, כישורים חברתיים, ויסות חושי ורגשי
hadarmg@netvision.net.ilלתגובות:
0
מאת מוקי הדר
“והחלמה מהירה לפצועים”
כל חבר כנסת שר ופרשן פתח כך את דבריו בראיונות
האין סופיים ששודרו בכל שעות היום במשך ימי
הלחימה. ספק אם האיחולים שנאמרו בכנות יתאימו
למציאות, ההחלמה מפציעה קרבית לא תהיה מהירה.
ואני מדבר מניסיון. נפצעתי במלחמת יום הכיפורים,
פציעה שהוגדרה כקלה בכף היד ורק אחרי 3 שנים ו-
41 ניתוחים, אפשר היה לומר שהחלמתי (ועדין נשארתי
נכה %34).
בניגוד למה שחושבים, דווקא הפצועים המוגדרים קשה
כשהם מגיעים משדה הקרב לבית החולים, הם אלה
שיוצאים ראשונים. כי ההגדרה “פצוע קשה” נקבעת
לפי מידת הקירבה לאובדן החיים, ולכן כשהסכנה
לחיים חלפה בעקבות הטיפול הטוב בבית החולים הם
יחלימו מהר יחסית. אלו שהוגדרו “פצועים קל” ולא
היו בסכנת חיים אלא נפגעו בעיקר בגפיים יבלו הרבה
זמן במחלקות האורתופדיות ובשיקום כי מה לעשות,
העצמות המרוסקות לא מתרשמות מהאיחולים של
חברי הכנסת ולוקח להן זמן להתאחות.
במבצע צוק איתן ירדתי לאשקלון לבית חולים ברזילי,
לבקר פצועים. אף אחד לא הזמין אותי וגם לא הכרתי
איש מהפצועים. היה לי כנראה צורך נפשי לחוות שוב
את הפרק הזה אחרי 04 שנה וגם חשבתי שאוכל לעודד
הפצועים ובעיקר את ההורים, ולהעניק כמה עצות
מהניסיון שצברתי כפצוע שעבר את המסלול הארוך
בדרך להחלמה .
הביקור בית החולים היה בהפסקת האש הראשונה
(שהופרה אחר הצהרים) ולכן מאות מבקרים שטפו את
בית החולים. היו נציגים מהסוכנות היהודית, חרדים,
תיירים שנתקעו בארץ, ראשי ערים, חברי כנסת, אמנים,
ליצנים וחברים מהפלוגה והשכונה, בקיצור, קרנבל
שלם. כולם הביאו מתנות החל משוקולדים יקרים,
ואפילו טאבלטים ואייפדים יקרים. היו פצועים שזכו
בארבעה טאבלטים (כשנודע לחיילים שעדין נלחמו
בתוככי עזה על המתנות השוות, עפו בדיחות שכדאי
מאד להיפצע).
אווירת הפסטיבל בבית החולים הזכירה לי את הימים
הראשונים בבית החולים תל השומר שהיה עמוס
פצועים ממלחמת יום הכיפורים. גם אותנו הציפו
במתנות יקרות ברוח הזמן ההוא. היו אלו בעיקר רדיו
טרנזיסטור. המגירה שליד המיטה הייתה מלאה בעשרה
רדיו טרנזיסטורים קטנים וגדולים, אבל אי אפשר היה
לשמוע רדיו כי כמו היום, הוצפנו במבקרים, אז לא הכירו
את המושג “סלב” אבל שיירה של זמרים מפורסמים
ודוגמניות היו פוקדים כל ערב את ביתן 71 במחלקה
האורתופדית בתל השומר שבו שכבו 53 פצועים יחסית
קלים כאלו שנראו בסדר על אף הגבס שכיסה את ידיים
והרגלים. (את ביתן 02 שם שכבו “השרופים “ לא פקדו
המבקרים. המראות היו קשים מידי. שכב שם למשל
הטנקיסט הצעיר שנשרף כולו בקרב שין בשין בתעלה.
אמנון אברמוביץ שמו, שאת פניו המצולקות ראיתם יום
יום כפרשן בחדשות ערוץ 2).
לא הספקתי להתרשם שהפצועים בברזילי יצרו להם
הוואי משלהם אולי הזמן היה קצר מידי אבל אנחנו
בביתן 71 בתל השומר ששכבנו בו שבועות וחודשים
יצרנו לנו עולם משלנו. עולם של התמודדות יום יומית
עם כאבים וניתוחים חוזרים ונשנים אך גם עם הומור
שחור והרבה צחוקים.
רבים איבדו אצבעות במלחמה, לכן גנבנו שלט פרסומת
גדול של מדריך הטלפון “דפי זהב” שעליו כתובה
הסיסמה “תן לאצבעות ללכת במקומך” ותלינו אותו
בכניסה למחלקה מין הומור פנימי שכזה. הייתה לנו
מתיחה קבועה לפצועים חדשים ולאחיות, ליד המיטה
היה עמוד ועליו סלסלה ובו הונח בקבוק האינפוזיה (היום
כבר לא רואים כאלו בבתי החולים) מהבקבוק זרמו
הנוזלים אל הוריד החבאנו את הבקבוק בסלסלה של
המיטה הסמוכה (כדי חלילה לא להפסיק את הטיפול)
ובמקומה הנחנו בסלסלה אשכולית גדולה ממנה יצא
צינור נוזלים אל מתחת השמיכה של הפצוע. כאשר
התעורר בבוקר אמרנו לו שהרופאים החליטו שחסר
לו ויטמינים ולכן הוא מקבל ויטמינים מהאשכולית ישר
לווריד. הוא היה קורא לאחות וכשראתה את האשכולית
בסלסלה הייתה מזדעזעת, רצה לרופא ומבררת האם
הוא זה שנתן את ההוראה. הרופא היה מגיע בבהלה
וכול החדר היה מתפקע מצחוק על חשבון הצוות
הרפואי.
חיינו בבועה בבית החולים מנותקים מאווירת השכול
והאבל ששררה בחוץ בעקבות 0052 ההרוגים שגבתה
המלחמה הנוראה. פעם אחת החדר היה מלא בנות
ושביקרו את שני שכני הטייסים הפצועים. הייתה אוירה
של צחוקים, בדיחות, ומצב רוח מעולה. אני ששכבתי
במיטה הקיצונית ראיתי באותה שעה בטלוויזיה שהייתה
בשחור לבן, טקס הלוויה המוני ששאר האורחים
והפצועים בחדר לא שמו לב אליו. עייני מלאו דמעות
למראות הבכי והשכול. פתאום, פנתה אלי אחת הבנות
ושאלה “מה יש לך בעיניים הן אדומות?” התביישתי
להודות שאני בוכה בגלל מה שמראים עכשיו בטלוויזיה
ולקלקל את האווירה השמחה בחדר, אז אמרתי “אני
באמת לא יודע תקראי לאחות” ולא תאמינו אבל במשך
שבוע הזליפו לי לעיניים טיפות שלא נזקקתי להם רק
מפני שלא היה מקובל להודות ברגש של חולשה. היום
החיילים לא מתביישים לבכות, ונלחמים לא פחות טוב
מאיתנו.
והיום, לפי מה שראיתי בברזילי הפצועים מ”צוק איתן”
יחלימו וזה ייקח זמן, אפילו שהרפואה התקדמה מאד
במשך 04 השנים שחלפו. ואני מבקש לנחם אותם
בתובנה מעניינת, מתברר שחיילים שנפצעו בגוף,
סובלים הרבה פחות מתופעות של פוסט טראומה
בהשוואה לחיילים שלא נפגעו על אף שהפצועים ראו
מראות נוראים וחוו פחד לא פחות. כנראה שהנפש
מתגייסת כדי להתמודד עם המשבר הפיזי והטראומה
הנפשית מפנה מקום להתמודדות החשובה יותר,
השיקום !
מהירה החלמה
22
גליון 462
אבן שהם