70 / 116
לכל ספורטאי המגיע לתחרות סיפור אישי ומיוחד
משלו וכך גם לחמשת המשתתפים משהם. הפעם
אבי בר זכאי היה המרכז, לאחר שנרשמו יחדיו
לתחרות ונכנסו לתוכנית אימונים קשה וסיזיפית
נפל דבר - כשלושה חודשים לפני התחרות עצמה
יצאו כולם לאימון רכיבה שגרתי של כמה שעות
בשבת בבוקר. ליד צומת אל על נפל אבי מאופניו,
וכך שכב שרוע על הכביש, מעולף ומחוסר הכרה
דקות ארוכות עד שהגיע האמבולנס והסיע אותו
לביה”ח אסף הרופא. שם התבשרו כולם בשורה
קשה, כואבת ומרה – אבי שבר את עצם הבריח ולא
יוכל חזור להתאמן מס’ חודשים, שלא לדבר על
להתחרות. בנוסף, לאחר כשבועיים הוא עבר ניתוח
במקום שהגדיל עוד יותר את תקופת ההחלמה
הנדרשת.
הלם ועצבות אחזו בקבוצה, כוחם האדיר תלוי זה
בזה. אולם, עד מהרה התעשתו הבינו כי זה גורלם.
כולם הבינו פרט ל... אבי עצמו. במקום לנוח הוא
בחר להתאמן לבד על פי התוכנית המקורית, אמנם
לא בחוץ אלא על הטריינר (מתקן אופנים סטטי
לרכיבה בייתית ולא בכביש) עם יד קשורה לגוף ועם
מעט תנועות – העיקר שהרגליים יעבדו, אמר. אשתו
סילביה מספרת שכשפגשה אותו בביה”ח הוא לא
זכר כלום מהאירוע ומהנפילה, אבי אמר לה רק
דבר אחד “לא מוותר על התחרות! אני יעשה אותה!
אני חייב מטרה בשביל לצאת מהפציעה הזו... “הוא
בילה שעות ארוכות בחדר הכושר, חיזק כל שריר
חיוני לתחרות אולם הכתף והיד עדין כאבו מאוד.
כחודש וחצי לפני התחרות בטיול משותף עם אשתו
ביפן החל אבי לחשוש – אולי האימונים לא מספיקים
לתחרות האימתנית הזו? הוא ניסה לרוץ אולם
הכאבים בכתף עצרו אותו.
לאט לאט הוא החל להצטרף לאימוני הרכיבה
עם החברים והיה ברור כי חסרות לו שעות אימון
רבות... כחודש לפני התחרות נכנס אבי למים בפעם
הראשונה מאז פציעתו. המגבלה הפיזית חייבה אותו
בתנועות קצרות, אולם הוא הוסיף אימונים, למרות
הקשיים, לא נכנע והגיע לקו הזינוק עם חבריו
בזכות כח רצון וחברות אמיתית הוא יצא מהפציעה
חזק יותר מאשר נכנס אליה. למרבה ההפתעה –
דווקא אבי סיים ראשון את השחייה ל 8.3 הק”מ
והוכיח שאין דבר כזה שאין דבר כזה ... במהלך
כל התחרות שחה, רכב ורץ עימו חברו הטוב זאב
שכטר, השניים כבר עשו להם כמסורת לעשות את
התחרויות הגדולות הנ”ל בצוותא וכך היה גם הפעם,
בכל פעם האחד תומך בשני, עוזר, מדרבן ודוחף.
70
גליון 742
אבן שהם