53 / 116
מהילדות, אבל רמת החברות שהתפתחה בצבא
זה משהו אחר לגמרי. באזרחות אתה בוחר את
החברים שלך ופה אתה מתחבר עם אנשים שהצבא
קיבץ. רמת הפתיחות שאנחנו מגיעים אליה היא עצומה.
המצב בצוללת מקרב מטבעו. אנחנו זקוקים לעזרה אחד
של השני ותלויים אחד בשני כל הזמן". היכולות האישיות ברמה
החברתית נבחנות במהלך הקורס על ידי המפקדים "כל הזמן בוחנים
אותנו גם ברמה ההתנהגותית, המפקדים יודעים עלינו הכל, איך אתה מתפקד
במבחנים או במסעות. מה מידת האחריות שאתה מגלה כלפי חברים שלך.
אתה נבחן כבן אדם ברמה אישית, אם האינסטינקט הראשוני שלך זה לעזור
לאחרים במצב של לחץ, אתה שייך לפה". סוגיית ההדחות מהקורס היא נושא
כואב, "כשמדיחים חברים שלך אתה לוקח ללב אבל יודע שצריך להמשיך כי
אין ברירה. חלק הודחו מהסיבה של לימודים, וחלק על ההתנהגות, בן אדם
שבוחר קודם כל
לעזור לעצמו לא
יכול להיות חלק
מהשייטת." ד'
מרגיש שעבר שינוי
מתחילת הקורס, "אני
התפתחתי במיוחד
בתחום של הסבלנות.
חלק התפתחו בתחום של
האחריות והאמינות. בכל שלב של הקורס אתה לומד על עצמך
וממשיך להתפתח. אני באתי מהבית אחראי ועצמאי אבל הקורס
מיקסם את זה". היחסים עם המפקדים גם הם התפתחו באופן
הדרגתי, "בחצי שנה הראשונה היה דיסטנס אמיתי. בשלב השני
שלב המגמות, אין דיסטנס אבל יש יחס מפקד פקוד עם פתיחות
וקרבה, הכל יותר יותר רגוע. בשלב ההסמכות כבר יש צחוקים, לצד
המקצועיות שנדרשת מאיתנו. בשלב הזה כולם כבר מצפים ממך
ובודקים אותך כל הזמן".
עטוף באהבה
חייל שעובר מסלול כל כך אינטנסיבי ומפרך זקוק בן היתר לתמיכה
גדולה מהבית וד' קיבל תמיכה עצומה מבני משפחתו שסייעו לו
לעבור את התקופה של הקורס וניסו להקל בכל מה שרק יכלו.
"קבלתי המון תמיכה מהבית, ידעתי שהולך להיות קשה אבל לא עד
כמה. בהתחלה היו מעט שיחות בטלפון והיה מוזר לכל המשפחה.
במשך הזמן הם ידעו כבר מתי להתקשר ונעשינו יותר פרקטיים
בשיחות. היה לי חשוב להתעדכן בכל מה שקורה במשפחה ומסביב.
השיחות היו מאוד מאורגנות בהעברת האינפורמציה כדי שאני לא
ארגיש ניתוק למרות שאני לא נמצא בבית כמעט." חבילות מהבית
הן פיצוי מצוין על הזמן שמבלים בקורס, "חבילה זה לא רק התכולה
שלה אלא הידיעה שאתה מקבל משהו עטוף בהמון אהבה. אתה יודע
שאמא שלך הלכה לסופר וחיפשה כל מה שאתה אוהב והשקיעה
מחשבה, יש לזה המון כוח". החבילות שהצוללנים קבלו הפכו
לנחלת הכלל, בשיתוף אמיתי, "כמובן שהחבילות שקבלנו,
שיתפנו אחד עם השני. אף אחד לא לוקח חבילה
לתיק או למגורים. אין אישי, כולם ביחד נהנים ממה
שיש בחבילה. הקטע הילדי של מתחשק לי
לזלול משהו שאני אוהב, נעלם והמבוגר מנצח.
אתה רוצה שגם חברים שלך יהנו ממה
שקבלת".
משה, אביו של ד', סמנכ"ל כפר המכביה,
מתיחס לבנו ולתהליך שעבר בהערכה
רבה," ברגע שאתה מאמין שמה שהוא
עושה זה באמת משהו יחודי, אתה מתחבר
למערכת הצבאית בצורה כזאת שאתה
נותן בה אמון מלא. בהתחלה אתה נישא
על גלים של גאוה ושמחה שהילד שייך
לקבוצה מיוחדת. החשוב ביותר הוא שאנחנו
מרגישים שד' מרוצה ומצליח". בתקופה הראשונה
של הקורס נוצר נתק תקשורתי ולדברי משה
ההתמודדות הייתה מורכבת, "אנחנו כהורים בעידן של
התקשורת, פתאום נאלצים לצמצם את כמות השיחות איתו. זה
חריג שמחליטים עבורך מתי תדבר עם הבן שלך. בשעת ת"ש יש דיבור ובשאר
הזמן יש ניתוק. המצב הזה העצים את הרצון להיות בקשר. היינו מאוד סובלניים,
זה נתן לנו רצון לחשוב על השיחה ולתכנן אותה. עוד מוסיף משה, "סופי השבוע
זה מאבק פנימי שלי, להתחלק בילד עם חברים, שינה, בילויים. הזמן שלו היה
כל כך מוגבל. הקפדנו על ארוחת יום שישי, תמיד להכין אוכל שהוא אוהב.
"...אם
האינסטינקט הראשוני
שלך זה לעזור לאחרים
במצב של לחץ, אתה שייך
לפה... בן אדם שבוחר
קודם כל לעזור לעצמו
לא יכול להיות חלק
מהשייטת."
"באזרחות
אתה בוחר את
החברים שלך.
פה אתה מתחבר
עם אנשים
שהצבא קיבץ"
53
גליון 742
אבן שהם