14 / 68
בתגובה לידיעה על פרויקט רובוטיקה של בית הספר ניצנים בשוהם
“על קשישים בדידות וילדים”
0
לפני כחצי שנה התחלתי ללוות את בן ה 9 שלי במסע. בעיקרון היה מדובר
בהצטרפות לקבוצת רובוטיקה של בית הספר. החיבור הזה בין טכנולוגיה ללגו
הלהיב את היצור הסקרן שאני מגדלת בבית ואנחנו נסחפנו יחד איתו. נכון,
הזהירו אותנו שמדובר בפרויקט תובעני. הדבר האחרון שרצינו זה לעמיס על חינו
המורכבים מפגשים שבועיים בבית הספר בימי שישי בשעות הכי מקודשות לנו
שמטרתן להחזיר קצת שפיות לחיינו. אבל מי אנחנו שנחסום את ההתלהבות?
שבמסגרתו ילדים
FLL
נרשמנו. מי שלא מכיר מדובר בפרויקט של עמותת
מבתי ספר שונים מתמודדים בתחרות עם רובוט שהרכיבו מיחידות לגו לביצוע
משימות שונות. אבל לא זו גולת הכותרת בעיניי. מדי שנה מגדירה העמותה נושא
לתחרות שבמסגרתו הילדים צריכים לחקור שאלה שיעלו ולנסות למצוא לה
פיתרון. השנה הנושא היה קשישים. מעמדת צופה מהצד שרצתה רק להעשיר
את העולם הטכנולוגי של המתלהב הצעיר מצאתי את עצמי מעורבת עמוקות
בעולמם של הקשישים. זה התחיל מלבדוק מה מטריד את הקשישים.מנתונים
שהילדים אספו מצאנו כי אחוז האנשים שמרגישים בדידות עולה עם הגיל.
שלחנו את הילדים לאמת את הנתונים בשטח. הילדים התקשרו לביתי אבות
שונים ועמותות. התשובות שקיבלו היו מאנשים אכפתיים שחזרו וזעקו את
תחושת הזקן – לבד לבד ועוד פעם לבד. האם ידעתם שישנם קשישים שמחכים
בכליון עיניים לשיחה שבועית עם בן משפחה? האם ידעתם שיש כאלו שאינם
זוכים לביקורים? ולא מדובר במעטים. חסנו על הילדים ולא נתנו להם לראות
בעיניים את המקרים הקשים. החלטנו ללכת בקטן ולאמץ את בית הקשיש
בקרבת בית הספר ותודה ענקית לחיה בשבקין מנהלת הית הקשיש של חבל
מודיעין שפתחה את דלתה בחמימות רבה כל כך. בפעם הראשונה שאמרתי לבן
ה-9 שהם צפויים לבקר בבית הקשיש זכיתי לעקימות פרצוף. בתיאור החוויות
לאחר הביקור כבר לא היה זכר לפרצוף העקום. פתאום אותם אנשים מאחורי
השער של המעון נראו לו מעניינים ויצרתיים ובטח לא שונים. הדחיפה לביקור
השני הגיע כבר אחרי שאלות של מתי נוכל לבקר שוב ותיכנונים שלו ויתר חבריו
לביקורים במהלך חופש פסח. הגדיל ועשה אחד מחבריי הקבוצה שערך ביקורים
על דעת עצמו במעון לאחר בית הספר גם אם זה היה כרוך בלטפס על העץ כדי
לדלג מעל השער הסגור. אני יכולה להמשיך ולהרחיב על המחשב שאירגנו את
תרומתו לבית הקשישים, על התיכנון ללמד אותם שימוש בסיסי במחשב ולחבר
אותם לשיעורים וארועים בבית הספר אבל כל זה כבר פחות חשוב. במחיר של
ויתור כואב על שעות יום שישי יקרות ואחה”צ מתישים לטובת עבודת החקר
יצאנו מהבועה. נגענו בקושי של אנשים שגם אנחנו מתישהוא נהיה כמותם. אבל
אז אני מקווה שלפחות ילדנו ידעו להתנהג אלינו אחרת.
אני חייבת להוסיף כמה מילים על האנשים הנפלאים שליוו אותנו במסע – תמר
עוזר העובדת הסוציאלית שפתחה צוהר לעולמם של הקשישים, יגאל מוצניק
שתרם את המחשב. שנהם אינם הורים של ילדים המשתתפים בפרויקט אבל
בעליי לב רחב. שלא נדבר על ההורים הנהדרים שכמוני ויותר ממני ויתרו על
דברים יקרים כדי לצאת מהבועה. תודה גם לבית ספר ניצנים ולמחנכת פזית
רייכר שאיפשר ותמך בפרויקט. ותודה ענקית לאיתי קנט ההורה המסור שמוביל
את הפרויקט זו השנה השלישית.
בת עמי וסטרמן
“עם הספר” רק לא בבית ספרנו
0
בוקר גשום אחד נודע לי, כי חנות הספרים הקטנה בקצה הצפוני של שהם
עומדת להיסגר. תמיר ספרים היא חנות פרטית, נטולת אינטרסים מסחריים, עם
צוות עובדים מסור ואווירה מזמינה ומחוייכת. חיסרון אחד היה לחנות הספרים
הזו - מיקומה במרכז המסחרי המנוכר, אך בהעדר אלטרנטיבה אחרת בסביבה,
אימצתי את החנות ואהבתי אותה בכל ליבי.
הגעתי עם משפחתי לשהם לפני שנתיים וחצי. עיירה קטנה, שקטה ונקייה אשר
מתנהלת בנועם וביעילות מייד כבשה את ליבי. את הכל אני אוהבת כאן: את
הנוף הפסטוראלי ואל האנשים המנומסים ואת הניקיון, ואת השלווה ואת בית
הספר הנהדר בו הילד שלי לומד... דבר אחד נשאר עבורי בגדר תעלומה: איך
יתכן שבמקום בו גרים אנשים מסכילים, שהחינוך חשוב להם מכל וילדהם אכן
קוראים ואף רוכשים תחומי עניין נוספים מלבד הפייסבוק, אין ספריה מהודרת
בה מתנהל השיח המקומי? בראשון לציון ההמונית וחסרת החן ממנה הגעתי
הייתה ספרייה ציבוריות מרווחת ומושקעת עם מבחר ספרים עצום ואף קומה
שלמה לסרטים ותקליטורי מוזיקה. לא היו כל כך הרבה קוראים בעיר הקניונים
ואולי זו הסיבה לספרים במצב מצויין שתמיד היו על המדפים בכל רגע נתון, בכל
נושא שרק ניתן לעלות על הדעת. בשהם יש ספריה קטנה ומחניקה עם ספרים
במצב רעוע (מרוב קריאה, סביר לשער) ותור ארוך לדלפק ההשאלה. המקום
לא מזמין ולא נעים.
יתכן שבמקום בו גרים אנשים עמידים, הרהרתי ביני לביני, נהוג פשוט לקנות
ספרים. מהר מאוד גיליתי כי יש שתי חנויות ספרים בישוב. סניף פצפון ועמוס
לעייפה של סטימצקי במרכז והחנות המתחרה בקצה הצפוני - הלא היא תמיר
ספרים, שנסגרת בימים אלה ממש. מייד התאהבתי בחנות הספרים העצמאית.
הצוות המקסים ואהבה לספרים במקום שבו את ליבי. היתכן שרק לי החנות הזו
תחסר מאוד?
אני מודעת עד כאב שאהבתי הכנה לא יכולה לשנות את העובדה, שהחנות אשר
לא מקדמת שום הוצאת ספרים, ככל הנראה פשוט לא רווחית. אני פונה בעצב
רב למועצה בידיעהשאין דבר, אשר ביכולתה לעשות על מנת לשנות את החלטת
הבעלים המאוכזב. היתכן שהמועצה יכולה לעשות משהו בעניין הספרייה?
ברוב הערים יש רק שתי רשתית ספרים: סטימצקי וצומת ספרים. כל אחת
מקדמת הוצאת ספרים מסויימת, מה שאומר שלכל אחת אינטרסים מסחריים
משלה. לפעמים אין זה משקף כלל את טיב הספרים המומלצים. בתל אביב יש
חנויות ספרים מקוריות כמו תולעת ספרים, סיפור פשוט או אמילי. בבוא היום
אגשים את חלומי ואפתח חנות ספרים קטנה משלי (בשהם, כמובן) עם עץ לימון
גדול וערוגות פרחים בחצר, בה שולחן עץ כבד לסדנאות כתיבה, לשעות סיפור
וכמובן לעיון בספרים בכל שאר שעות היום. יקח עוד הרבה שנים עד שאוכל
לממן את הפנטזיה היקרה הזאת. עד אז, אולי המועצה תצליח למשוך אנשי ספר
לעיירה הציורית, אשר חסר בה רק דבר אחד נכון להיום: חנות ספרים חיננית.
עינת
המכתב הועבר על ידי הכותבת גם לראש המועצה, אשר השיב לה:
“עינתשלום ותודה על פנייתך, כתושב וכלקוחשל תמיר ספרים, צר לי לשמוע על
הכוונה לסגור את החנות. אני שותף להערכתך כלפי שרותי החנות, והצורך בה.
אזום פגישה עם בעלי העסק ונבחן את דרכי הסיוע למניעת הסגירה. בברכה,
גיל ליבנה ראש מועצה מקומית שוהם”.
מירי ברדה רו"ח
MB
שחם 31 שוהם, טל. 7546938-250
שירותי הנהלת חשבונות
לעצמאים וחברות
דו"חות שנתיים ומאזנים
ביקורת חברות
♦
14
גליון 932
אבן שהם