26 376 ~ לאן שאתה לא פונה - מתנפל עליך האתוס הישראלי - יהודי, זה הניזון בין היתר מעקרונות של חסידויות מסוימות, אבל לא רק, ומורה לנו להיות בשמחה, בעליזות או לפחות בסוג של שביעות רצון. בית ילדותנו, לעיתים תכופות הוא סוג של הומאז‘ לשביעות רצון יהודית, כזו השזורה כחוט השני במפגש עם אוכל למשל. קולה של אמא המאיץ בנו לסיים לאכול את כל נתחי הכבד שבצלחת כי באפריקה יש ילדים רעבים, מנכיח רעיונית את ליבת השמחה היהודית: תשמחו שאתם לא ילדים רעבים באפריקה, תשמחו שאתם ילדים שבעים בישראל ועכשיו תאכלו כבד עוף אפילו שלא טעים לכם. נכון, סוג של כשל לוגי, ועדיין - לך תתווכח עם אמא עטוית סינר שסיימה זה עתה לטגן כבדים במחבת, רק כדי שתהיה שמח או לפחות שבע. קחו למשל את הכמעט המנון שלנו, השיר הזה שטמון עמוק בדנ“א הלאומי ושגם אותו, כך הסתבר לי, אנחנו לא ממש יודעים לשיר כמו שצריך: ”הבה נגילה“,“הבה נגילה ונשמחה, הבה נרננה“, עד כה בסדר, שלש מילים בסך הכל ששולחות אותנו, כל אחת בדרכה, לשמוח ואז לפתע ההמשך: ”עורו אחים בלב שמח“... מה פתאום ומאיפה באו האחים האלו? אנחנו גדלנו על ”מוכרחים להיות שמח“ ופתאום גילינו שהמילים הכתובות אחרות הן. הנה עומד לו בפתח החג הכי שמח בשנה, זה שמגיע לאחר הודעה שניתנת כל שנה מראש כסוג של צו עיקול עצבות המכריז כי ”משנכנס אדר מרבין בשמחה“, ובפועל - ”היש צוהלת ושמחה כמוני מסיכה?“ בניסיון תמוה להוכיח ששמחתנו אף רבה וגדולה יותר משל השכן. כל מרצה מתחיל על מדד האושר או החיים בשמחה, יודע לספר כי פעוטות צוחקים לפחות פעם ביום ואילו אנשים בוגרים שכבר לא 300 פרצי 15 - חייבים לאכול כבד - מסתפקים ב צחוק ביום, וזה כנראה, ביום טוב. אנחנו רוצים לחיות בשמחה, אבל כבר לא בטוחים בסיבות לקיומה. נדמה שהשנתיים האחרונות מחקו חלקים נרחבים משמחת החיים של האנושות ושריר העליצות התאבן מהיעדר שימוש. כותבת שורות אלו, הדוגלת בהומור כמלווה נאמן במשעולי החיים המאתגרים, יודעת לצחוק על עצמה וגם על החיים, נאחזת כמוצאת שלל רב בכל סיבה לשמחה ואפילו, לטובת הקוראים הספקנים, אספה תשע סיבות ענייניות, מספקות וראויות להצדקת הציווי העקשני של להיות שמח, והרי הן לפניכם: מותה של מגפה הפעם באמת נראה שהיא דועכת, המגפה שלקחה לנו שנתיים מהחיים שעודדה אותנו להסתפק במועט, שהפכה את הסגפנות לאידיאל ואת הצמצום להרפתקה. היא עוזבת ויחד איתה התו הירוק, התו הסגול, הריחוק החברתי, בדיקות הפי.סי. אר והאנטיגן, לרבות זה המוסדי, תשאולים אפידמיולוגים ובעתיד הקרוב נקווה שגם המסכות. שנת צהריים תנו לנו שנ“צ ונשמח. במקום בו שונצים גדלים חיוכים, כל עוד ימשיכו להתקיים הסיאסטות, תמשיך האופטימיות לשרור והאושר להתקיים, כי אין ולא תהיה תחושת עונג מוחלטת כמו זו שבחסות ההזדחלות למיטה בצהרי היום ושיישרף העולם. הדור הבא סיבה אחת חפה מציניות, אמיתית ופשוטה היא הצאצאים. הם דבר משמח באמת, אולי פחות במובן הלירי של ילדים הם שמחה, ובוודאי שלא בגיל ההתבגרות, אבל ברגע שצה“ל מחזיר אותם מתוקנים, חיובים, מנומסים ומוקירי תודה – הם באמת שמחה גדולה. תענוגות החך בחסות הצנזורה המובנת והפסון הממלכתי אותו נדרשתי לאמץ לאחרונה אמנע, לצערכם, מלהתייחס לתענוגות אחרים, שהרי גם לסקנדלים יש גבולות גזרה ברורים, ואלך כאן על הבטוח, התקני והמענג לא פחות - אוכל, קדימה אוכל, אישאיש וטעמו, אהבותיו וחשקיו: סטייק משובח, גלידת פיסטוק, שווארמה בלאפה או סביח. אצלי למשל זו לנצח תהיה פרוסת לחם טרייה ופריכה ממוסגרת בקרום מתפצפץ כשעליה מרוחה חמאה ומעט גבישי מלח גס מפוזרים מעל להשלמת העונג. גבירותיי ורבותיי, כאן הקברניט שלכם היש צירוף של חמש מילים נעימות מאלו? תחושת האושר המשכר, בין הביקור בדיוטי פרי ועד לנחיתה ביעד נחשק אליו נערכנו כיאה, הידיעה המענגת שהנה אנחנו כבר D26 בתחילת החופשה, בעודנו ישובים ב נרגשים ויודעים שמייד עם שובנו ארצה נזמין את הטיסה הבאה, כי הרי אין דבר מרחיב לב יותר משמים פתוחים ורצוי, לפחות שלש פעמים בשנה. שונא מתנות יחיה? אני מתארת לעצמי את אותו אחד, שונא המתנות, איש חמצמץ, עכור, מבט עגמומי ואופי נרגן ואני די בטוחה שמי ששונא מתנות, גם לא ממש מחבב אנשים וגם על החיים עצמם אין לו מילה טובה להגיד. בא לי לצעוק לו ’אח שלי תשחרר! תאהב מתנות! תרשה לעצמך מידי פעם לקבל תשורה קטנה ותלמד להנות ממחווה אנושית פשוטה ותמימה ללא כל כוונות זדון‘. היה לי חבר כמה שמחת לב יש בחברים שלצידנו, כאלו המלווים אותנו משנות התיכון, הצבא, . חבר 3‘ האוניברסיטה או ועד ההורים של כתה ב טוב שיודע לשתוק כשצריך ולהחמיא גם כשלא מוצדק, שמקשיב לך גם כשנעצמות לו העיניים, שתומך, מייעץ, גם כשלא ביקשת עצה, מצחיק עד כדי כאב בטן, מבין אותך מבלי שתגיד מילה והכי חשוב, תמיד, בנפש חפצה - ירכל יחד איתך על חבר נוסף משותף של שניכם. עולם חדש מופלא במילים אלו בדיוק תארו בפני את היום שלאחר ההתחברות לנטפליקס. בפועל, לאחר כמעט שלוש שנים של מחוברות לספק הזרמת המדיה, אני מודה שבמרבית הפעמים בהן אפתח נטפליקס כנראה שאזפזפ בחיפוש נואש אחר הסידרה הזו שתרגש אותי, תסחוף אותי להתמכרות חסרת גבולות ולצערי - לא אמצא, אבל מידי פעם, מחדש, כמו למלא לוטו, האמונה שאולי הפעם זה יצליח. לפיכך, אני משלמת סכום כסף סימלי מידי חודש רק כדי לשמר את מחוות האופטימיות שבנטילת השלט והאמונה החזקה שהנה היום זה הולך לקרות. ואם לא מחר אז מחרתיים. ”כי סערת עלי לנצח אנגנך“ תנו לי פרנקסינטרה, הביאו אתחוה אלברשטיין, שופן, או את אושיק לוי שר השוטר אזולאי, להקת הנחל או גארו הקנדי שר בל. טעם אקלקטי, נטול יומרות של חסרת שמיעה מוסיקלית אמנם, אבל יודעת לשמוח מהשיר הנכון במקום הנכון, כל עוד לא מדובר במופע עמידה בפארק הירקון. והכי משמח זה לשיר, בכל הכוח, חזק, כאילו אף אחד לא שומע, בעצם לא כאילו אלא ממש, אך ורק כשאף אחד לא שומע, כי נכון שמוכרחים להיות שמח, אבל גם מוכרחים להתחשב בסביבה. ĕĥđĜČ ěđĐ ēđĦĕĠ ,ĦĕĦĢđčģđ ĦĕĥĕČ ĦĜĚČĚ ,ĦđĢđčģ ĦēĜĚ mb0504008413@gmail.com:ĦđčđĎĦĘ ĘĕĤč ĤĜĎđ ĕĤĕĚ :ĦČĚ מוכרחים להיות שמח? סופרת מילים כן! והנה מצאתי גם תשע סיבות לתמיכה בציווי האופטימי הזה
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=