26 375 ~ איך זה שגוזל אחד, בכור, מסיים צבא, עובד שנה, מתלבט לגבי יעדי הטיול הגדול של אחרי, ובעודו מתלבט יוצא לשני טיולים קטנים, עד שיחליט, עד הגוזל, אבל 22 שידע, עובד וממשיך לעבוד וכולו בן בכור. איך זה שגוזל, בכור אמנם, אבל רק אתמול נולד, מחליט לחשוב בגדול ואומר קבל אחים וחברים: ”תקשיבו, דרום אמריקה זה לא בשבילי, גם המזרח לא“, ויוצא גם שבאותה תקופה, כלומר בשנה האחרונה, באופן מנדטורי ורגולטורי, זוכה אותו בכור כמו גם אחיו, בעקבותיו בתואר הנחשק של אזרח הממלכה המאוחדת וככה כשמחברים את חלקי הפאזל – מסתבר שהכתובת מרוחה על הקיר, באותיות דפוס לועזיות, צריך רק לקרוא. הבכור הזה שהספיק פעמיים בעברו לבקר בבירת “God save the queen הממלכה, התחיל לזמזם ” ולצפות בשקיקה במיטב הסדרות הבריטיות, תוך כדי שינון הטקסטים, במבטא בריטי מיוחס, השמור .צ‘ארלס והנסיך דיוויד אטנבורולפרסונות דוגמת וכך, בעודו מצוי בעונה השישית או השביעית של סידרה משובחת במיוחד, סידרה אשר גם אמו צופה בה בהנאה, מציין הגוזל באגביות: ”אני נוסע לפורט אייזק“. ”איפה זה?“ אני שואלת, ”ליד פורט קווין בקורנוול. עונה הצאצא ומיד מרגיע ”לא, לא ממש לשם, ללונדון, אבל אבקר שם“. אז להגיד שנרגעתי זו תהיה הגזמה. מה זה הדבר הזה שילדים פתאום מסיימים צבא והם אדונים לעצמם? נכון, היו רמזים מתרימים: רישיון נהיגה, חשבון בנק, רישיון אקדח אפילו ועוד כל מיני סממני עצמאות מבהילים, שהסתננו לי מתחת לרדאר האימהי המחמיר. וככה פתאום במעבר חד מ“תלבש סוודר כי קר!“, הוא מתחיל לנהל עניינים ועל הדרך מגלה לי שלונדון דווקא כן מחכה לו. בקיצור: ”שלום, אני נוסע“ . יושב הילד מול המחשב וקובע דייט עם המוביל הלאומי, במחלקה משודרגת ומיטיבה הקרויה ”פרימיום“, שהיא כמעט ביזנס, אבל עדיין לא. רוכש הילד כרטיס טיסה, ולכרטיס הזה יש, כנהוג, כוון הלוך, ברור וחד משמעי, נקוב יום ושעה, אבל מנגד חסר לו הכוון השני - זה של החזור. אין חזור! כלומר יהיה, בטוח יהיה, אין מצב שלא יהיה, רק שכרגע הוא בבחינת נעלם מסתורי, לא ידוע. חזור אמורפי, חמקמק ולא מתחייב, חזור תיאורטי. ”אז ככה זה“? אני שואלת את עצמי, את יולדת, מניקה, מחתלת, רוחצת, מלבישה, מאכילה, לוקחת לטיפת חלב, מבצעת בקפידה מעקב גדילה, שולחת לגן, לבית ספר, למרפאה בעיסוק, לשלל חוגים וצופים, משחקת, מקריאה, לומדת, כותבת לו את רוב עבודת השורשים שלא נדבר על ”התפסן בשדה השיפון“, עושה כמיטב יכולתך באספות הורים, מתרגשת בבקו“מ, מארחת חברים וחברות, נותנת עצות ממש חשובות, משחררת מבידודים, מנסחת לו מכתבים רשמיים ויום אחד זה קורה : ”שלום אני נוסע“. שנים עושים לי כל מיני הכנות: קורס הכנה 22 ללידה, הכנה לכתה א‘ והכנה לחטיבה ולתיכון ואז הכנה לצבא ופתאום, ככה, בלי הכנה, ילד עולה על מטוס, בגפו ובידו כרטיס טיסה, חד כווני. וכאן נמדדים האם, יושרה והגינותה. אותה אם שדיברה בשבחי העולם הגדול, בחשיבות המסעות והחקר, בערכן הנשגב של חוויות והתנסויות בניכר, מוצאת את עצמה פעורת פה ושמוטת לסת בעקבות ההכרה המטלטלת שבעצם, היו מי שהקשיבו לה. הילד הקשיב, הפנים ופעל בהלימה מוחלטת למסרים המחייבים עליהם גדל. הכל באמת יכול היה להיות מעולה ממש, אם לא היה קורה כל כך מוקדם וכל כך מהר, כי הרי כידוע לכל אם, יש דברים שיפה השיחה עליהם, הדיון ואפילו התכנון ואת כל אלו יש לבצע באריכות, בכובד ראש ובמתינות מאופקת. שהרי בהמשך מגיע שלב הביצוע ובפרקטיקה של המסעות, טמונות להן הפרידות, שהן כידוע החצר האחורית של עולם הרגש החצוי עד כדי התפוררות. עומדת לה אם יומרנית מהסוג שמבין, מכיל ומאפשר, דוחפת את הבכור למסע חייו ואותה היד הדוחפת, בלי שישימו לב גם אוחזת בגב חולצתו בחוזקה, ביד מאוגרפת, ונאלצת להודות שאולי, בעצם קצת קשה לה להרפות. כל הקלישאות נכונות, כי לולא היו נכונות היו קוראים להם כזבים או בדיות בגלל שנעשה בהן שימוש יתר. הן קלישאות ועדיין הן נכונות, כל האימהות שבעולם גידלו ונפרדו, דחפו החוצה ומשכו פנימה, ציידו בכל תחילת מסע ורק קיוו בלב פנימה לסיומו. וגם האמא הזו שבעצמה, בהיותה צעירה אפילו יותר מבכורה כיום, נפרדה לשנה ויצאה לעולם הגדול או לפחות ליבשת אחת קרובה ולא הסתכלה לאחור ולרגע לא חשבה על אלו שנותרו כאן, להתגעגע ולחכות לשובה. כאלו הם מעגלי החיים. אצלנו, בני האדם הם עוד יחסית מנומסים, יש אורגניזמים, למשל פרפרים או צבי ים, שנולדים ומיד יוצאים לדרכם, בלי להתעכב רגע, בלי לומר תודה וסליחה, פשוט מתגלגלים לדרך חיים עצמאית ונפרדת. אבל אצלנו מתעכבים, במיוחד אצל האמא הזו, מדברים, יש יגידו חופרים, בודקים, מבררים ושואלים. שנה אני אומרת לו: ”יופי השתחררת, תיסע“, ”למה שלא תיסע“?, ”לאן תיסע“?, ”מה החלטת לגבי הנסיעה?“ וגם הוא כאמו, מתעכב, משוחח עם עצמו בעיקר, מתלבט, שואל ועונה לעצמו. כבר ציירנו את מפת ניו זילנד ואלסקה וכמעט חצינו את אירופה במסע רכבות, וסקוטלנד ואירלנד בהחלט היו על המפה לכמה רגעי חסד ואז עצר הגלובוס בקול חריקת בלמים לא משומנים ולקול פעמוני הביג בן מבעד לפיגומי השיפוצים נפלה החלטה: לונדון, חכי לו הוא בא. וכך בעודי כותבת ומוחקת ושוב כותבת, יושב לו בכורי בעיר קטנה צפונית ללונדון, לדבריו רחוקה מהבירה האנגלית כרחוק שוהם מהרצליה, וזה לא טיול וזה לא ביקור, זה סוג של כאב בטן, שידור חוזר של צירי לידה. הבכור פותח דף חדש בספרון חייו והאמא הזו כבר לא חלק מהדף הזה. ככה בדיוק אנחנו רוצים, מקווים ומאחלים להם שיהיו בוגרים, עצמאים, חזקים דיים כדי לנווט את ספינת חייהם בבטחה, בהצלחה ובהתלהבות, ואז כשהם ככה, כמו שהכנו אותם להיות, אנחנו נותרות עם תחושת מחטף. וכך כמעט עבר שבוע, וחטוף לונדון שלי מתיידד עם שוביו, מתרגל לקור, נושם אוויר אפור, לומד לאהוב כדורגל ובירה ומבטיח לחזור. אני רק מקווה שזה יהיה לפני שהנכדים העתידיים שלי יסיימו את הקולג‘. ĕĥđĜČ ěđĐ ēđĦĕĠ ,ĦĕĦĢđčģđ ĦĕĥĕČ ĦĜĚČĚ ,ĦđĢđčģ ĦēĜĚ mb0504008413@gmail.com:ĦđčđĎĦĘ ĘĕĤč ĤĜĎđ ĕĤĕĚ :ĦČĚ איך זה שגוזל אחד מעז... סופרת מילים לעשות מה שאמא שלו תכל׳ס לימדה אותו לעשות
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=