22 375 ~ בדיחה ישנה מספרת על סבא ונכדו שמטיילים ברחובות ת“א. הסבא שהיה פועל בנין בצעירותו, מצביע על בניינים ברחוב ואומר לנכד בגאווה: ”אתה יודע, אני בניתי את הבית הזה“. הטיול ממשיך והסבא מצביע על בניינים נוספים: ”גם את הבית הזה אני בניתי“. הנכד פונה לסבא ושואל: ”תגיד סבא, היית ערבי כשהיית צעיר?“ )כיום הנכד לבטח היה שואל אם הסבא היה פעם סיני( אבל אני לא באתי לקונן על בריחת הישראלים מענף הבניין, מה שתפס אותי זה הצורך של הסבא להזכיר שהוא משאיר אחריו בעולם מורשת ממשית, פיזית, שתישאר עוד שנים רבות אחרי ש“ייאסף אל אבותיו“. קל יותר לבני תמותה להתייצב בפני העובדה המרה שהם בני חלוף אם ישאירו אחריהם משהו ממשי בעולם, משהו שישאיר חותם, רצוי לנצח נצחים. הפרעונים שבנו במצרים פירמידות ענקיות שנים הם 4000 להנצחתם, הצליחו לא רע. כבר רואים ברכה בעמלם )בעצם בעמלם של רבבות העבדים שאין להם שם(. עוד שנים רבות יתפעלו מיליוני מבקרים מהמונומנטים שהנציחו את הפרעונים. גם הקיסרים ברומא הקימו קשתות ניצחון מפוארות כדי להישאר חרוטים בזיכרונם של הדורות הבאים. מלכים באירופה בנו ארמונות ענקיים לא רק כי רצו לגור ברווחה ובנוחיות, אלו נועדו לפאר את שמם בימי חייהם, אך גם לאחר מותם. גם בתקופה המודרנית היו דיקטאטורים שדאגו להשאיר אחריהם פסלים בדמותם, מארד ושיש, רצוי בגודל שיהיה לפחות כפול מגודלם האנושי, אבל זו התבררה כאסטרטגיה לא מוצלחת במיוחד כי כאשר התחלף השליט, נותצו הפסלים בהתלהבות, במזרח אירופה או סטאלין ו לנין כמו שקרה לפסלי בעיראק. סאדאם חוסייןלפסלי אבל מה לעשות שרובנו איננו מלכים, לא בני מלכים, וגם לא דיקטאטורים, אבל גם בנו בוער אותו צורך, להשאיר אחרי לכתנו משהו שיזכיר שחיינו חיים בעלי משמעות. בניית מונומנטים היא לא רק מטלה כספית, אלא בעיקר קושי לנצח את הבירוקרטיה. עד שתקבל אישור מהעירייה לתוכנית הבניה ותעבור את ועדות התכנון, כנראה שכבר תהיה עמוק בקבר. אז מה נותר לנו הקשישים לעשות? לכתוב ספרים. כן, גם ספר הוא משהו ממשי. אפשר להחזיק אותו ביד, אפשר להניחו על מדף במקום בולט ולהשוויץ בו, אפשר להשתמש בו כמשקולת לעצור דלת נטרקת או להעיף אותו על מי שמעצבן אותך. בשנים האחרונות ענף ההוצאה לאור פורח כפי שמעולם לא פרח. לא בזכות החריצות יוצאת הדופן של סופרים ותיקים שזהו מקצועם, אלא בשל הצטרפותם של אלפים רבים המוציאים לאור ספרים המתעדים את חייהם. כך נולדו הוצאות ספרים המתמחות בז‘אנר הזה. תמורת כמה עשרות אלפי שקלים יוציאו לאור את קורותייך. מכיוון שאין להוצאות האלו לקטורים שבוחנים את איכות הספרים ”כל ממזר מלך“, אבל אל דאגה - הספרים המודפסים לא יגיעו למדפי חנויות הספרים כמו סטימצקי וצומת ספרים, אלא יחולקו לקרובי המשפחה וחברים. בעלות העריכה וההדפסה יישא הסופר בעצמו. הביקוש העצום לכתיבת ספרים מזין גם את עשרות סדנאות הכתיבה בתשלום שמאוכלסות בפנסיונרים החולמים לאחוז בידיהם יום אחד ספר שעל כריכתו יתנוסס שמם. יש לכך גם אפקט צדדי מבורך: הסדנאות מספקות פרנסה לסופרים ותיקים רבים, כי ידוע שכתיבת ספרים מעולם לא הייתה עסק מכניס מלבד לקומץ קטן של סופרים. מה לעשות ובחיי הלא קצרים לא הייתי פועל בנין, קבלן או אדריכל שיכול להצביע על בניינים ולהתפאר בחלקי. גם להיות סופר או משורר נחשב, לא זכיתי. העצים שנטעתי כילד בט“ו בשבט בכרמל נשרפו ככל הנראה בדליקות. מאות כתבות שנים ככתב חדשות בטלוויזיה 40- שהפקתי ב שוכבות בארכיון ורק לעיתים יוצאו מהם קטעים קצרצרים לסרט דוקומנטרי שיסקור בעתיד פיגועים, מלחמות או הפגנות. גם הכתבות שכתבתי בעיתון, אפשר מקסימום לעטוף בהם דגים, כפי שנאמר שוב ושוב על גורלם של עיתונים שסיפקו חדשות שתוקפן פג למחרת. שברתי את הראש - על מה אני יכול להצביע כזיכרון ממשי שיישאר אחרי? לאחר מחשבה רבה, בחרתי בסלע גדול וכבד, כזה שכנראה לא יזוז ממקומו עוד הרבה שנים. הסלע הזה נמצא בעין גדי, בשמורת נחל דוד. שנה. סיימנו את התיכון 50 - זה קרה לפני יותר מ בחיפה ונשארו כמה שבועות לפני הגיוס. אז לא חלמנו לטוס לקפריסין ולחגוג עם בלונדיות והמון בירה לפני הצבא, כמקובל היום. עודד, חברי לספסל הלימודים, הציע שניסע לעין גדי שהייתה אז מעבר להרי החושך. לעת ערב התמקמנו בצריף עלוב בשפך נחל דוד, אכסניה עם מיזוג אויר הייתה חלום רחוק. במקום פגשנו בקבוצת צעירים וצעירות כמונו, מתל אביב, שהתנדבו להכשיר שביל להולכי רגל בנחל דוד ואנחנו הצטרפנו אליהם. נחל דוד, על מפליו ובריכות המים הקרירות, לא השתנה מאז התחבא בו דוד המלך. הוא היה פראי ומסלול המטיילים היה מסוכן. היה צריך לעבוד רק בידיים כדי לפלס דרך בטוחה למטיילים. העבודה הייתה קשה. זכור לי סלע גדול ששקל טונות, כל הקבוצה עמלה במשך יומיים להזיזו רק בכוח השרירים ולהציבו כך שיתאפשר מעבר בטוח. במשך שנים רבות, בכל ביקורי בנחל דוד עם הילדים, הנכדים והחברים, כשצעדנו בשביל המוסדר, נהגתי לעצור ליד הסלע המסוים ולאמר בגאווה בלתי מוסתרת: ”אתם יודעים מי הזיז את הסלע לכאן? זה הייתי אני!“. מיליוני מבקרים צעדו על הסלע ”שלי“ מאז. אם אצטרך לבחור דבר אחד שעשיתי בחיי שגם יישאר לעולמי עד, יהיה זה כנראה ”סלע קיומי“ בעין גדי. אני בטוח שכל קורא שיפשפש היטב בזיכרונו ימצא גם הוא את ”סלע קיומו“ הפרטי. mukihdr@gmail.com:ĦđčđĎĦĘ ĤďĐ ĕģđĚ :ĦČĚ סלע קיומי עניין אישי הצורך האנושי להשאיר משהו משמעותי אחרי לכתנו, מחייב רבים מאיתנו לפתרונות יצירתיים טיפול במבוגרים בני כל הגילאים המתמודדים עם מחלות, טראומות, משברי חיים, חרדה ודיכאון CBT עובדת סוציאלית קלינית פסיכותרפיסטית מומחית בטיפול התנהגותי קוגנטיבי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=