22 374 ~ יותר מכל החגים בלוח השנה היהודי, אני אוהב את ראש השנה לאילנות שנחגג בט“ו בשבט. שתי סיבות לכך: הראשונה היא אופיו החילוני של החג היהודי ואת הסיבה השנייה, המפתיעה, אפרט בהמשך. בט“ו בשבט לא אירע שום אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של עם ישראל. לא יציאת מצרים בפסח, לא ניצחון על היוונים בחנוכה או הצלה מהשמדה בפרס בפורים ולא חורבן בית המקדש. בט“ו בשבט האלוהים יוצא מן התמונה ומאפשר לאדם להתקרב לטבע ללא תיווך. לחפור גומה באדמה, לנטוע שתיל רך ולהשקות, להרגיש ממש בידיים איך הוא תורם לשיפור סביבתו. אין פלא אם כך שארגונים חילונים כמו הקרן הקיימת אימצו את החג, ומערכת החינוך התגייסה אף היא במלואה. ”כך הולכים השותלים, רון בלב ועץ ביד“, שרו ילדי הגן ויצאו בשורה ארוכה לשולי הערים. כיסוי הארץ ביערות הפך למשימה לאומית. בהנהגת המדינה שהגיעה מאירופה ברובה, התגעגעו לתבנית נוף מולדתם המשופעת ביערות עבותים, ושאפו לכסות את ההרים והגבעות בארץ החדשה במיליוני עצים. נטיעת עצים הפכה גם לביזנס גדול. כך אספו תרומות מיהודי הגולה וכך סיפקו עבודת דחק לעשרות אלפי עולים חדשים שירדו מהאוניות היישר לעיירות הפיתוח. זכורים הסיפורים איך העולים הגיעו ליום העבודה הראשון בייעור, לבושים בחליפה ועניבה ואיך תקעו להם טוריה ביד וקבעו בורות בעומק, מכסה שמנהל 80 מכסה של חפירת העבודה בדק בקפדנות, אחרת לא קיבלו את השכר היומי הדל. מי שמטייל ביערות הקרן הקיימת לישראל יפגוש על כל צעד ושעל לוחות שיש עם שמות התורמים מאמריקה, אבל תרומתם של פועלי הייעור קשיי היום, נמחקה מההיסטוריה. מטרה נוספת, מוצנעת, אבל חשובה הייתה לייעור המסיבי: לכסות את שרידי הישובים הערביים שנהרסו במלחמת השחרור ובכך לסכל באופן פיזי את זכות השיבה. במשך השנים המיתוס של נטיעת עצים בט“ו בשבט, התפוגג. היום חוגגים בעיקר באכילת אלפי טונות של פירות יבשים המיובאים מתורכיה, אבל דווקא משבר האקלים יכול להביא לפריחה מחודשת של נטיעת עצים. כשעץ גדל הוא סופג מהאוויר את הפחמן הדו חמצני ופולט חמצן חיוני. מדענים מעריכים שנטיעת מיליוני עצים על כל מגרש פנוי, תציל את כדור הארץ מקטסטרופה, אך לשם כך צריך לגייס את כל אומות העולם. לישראל יש כבר מסורת וניסיון בגיוס וחינוך ההמונים למשימת ייעור, יש לה גם שם לחג: ”ראש השנה לאילנות“ ואפילו שירים כתובים ומולחנים, וזה יכול להיות סטארט אפ מגניב - לייצא את ט“ו בשבט לגויים. אפרופו שירי החג, אני זוכר שכילד הינו משבשים את השיר ”השקדייה פורחת והשמש בה זורחת“ ושרים ”השקדייה פורחת ולהיטלר יש קרחת ”. מה פתאום אני מכניס לכאן את היטלר? זו הסיבה השנייה מדוע אני אוהב את ט“ו בשבט. הבטחתי שאנמק. אני נולדתי בט“ו בשבט, בחיפה, לפני יותר שנה. כמקובל באותם ימים, הורים 70- מ פטריוטים ישראלים חיפשו שם עם ניחוח ישראלי, ומה יותר נכון מלקרוא לרך שנולד בט“ו בשבט בשם הסמלי והיפה - אילן ?! אך כאמור זה לא השם שנבחר. במקומו קבעו לי את השם מנחם מנדל, על שם הסבא מנחם, אביה של אמי שהושמד במחנה ריכוז עם כל המשפחה, חמש שנים קודם לכן. דווקא אימי נלחמה נגד ההצעה לבחור לי שם גלותי כמו מנחם מנדל, אבל הלחץ להנציח את מי שהיטלר השמיד, היה גדול מדי. היא נכנעה, אבל המציאה לי כינוי - מוקי, וכך מינקות ועד זקנה, מלווה אותי הכינוי הזה. אבי לעומת זאת, הקפיד לקרוא לי מנחם. בחוץ לארץ, כשקיבלתי מכתבים מהוריי, אמי נהגה לכתוב: ”למוקי היקר“ ואבי היה פותח ב- ”למנחם היקר“. אין ספק שפיצול השמות השפיע גם על פיצול האישיות, אבל זה כבר דורש טיפול פסיכולוגי ארוך. הייתי שמח אם כולם היו מברכים אותי בט“ו בשבט בברכת ”יום הולדת שמח, אילן היקר“, אבל כשמי כן אני - ”מתנחם“ לפחות בעובדה, שהצליח לי להיוולד באחד החגים היותר נחמדים בלוח השנה. mukihdr@gmail.com:ĦđčđĎĦĘ ĤďĐ ĕģđĚ :ĦČĚ יומולדת לאילן ולמנחם עניין אישי כמה מילים טובות וסיפור אישי על על החג היהודי החילוני היחיד טיפול במבוגרים בני כל הגילאים המתמודדים עם מחלות, טראומות, משברי חיים, חרדה ודיכאון CBT עובדת סוציאלית קלינית פסיכותרפיסטית מומחית בטיפול התנהגותי קוגנטיבי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=